פסק-דין בתיק ה"פ 000245/04

זוהי תובענה לסעד הצהרתי, שלפיו מותר למבקשת, מטעם משרד התחבורה, לתפוס חזקה מיידית במקרקעין הידועים כגוש 6447 חלקה 65 בכפר מל"ל (להלן:- המקרקעין") וכן לצו האוסר על המשיבה להפריע לתפיסת חזקה זו ולביצוע עבודות תוואי רכבת הפרברים וכביש 531.

התובענה הוגשה, לכתחילה, לבית משפט השלום בכפר-סבא, אלא שהמשיבה העלתה טענת חוסר סמכות עניינית. בית משפט-השלום, לאחר שבחן הטענה, הגיע למסקנה שהסמכות העניינית לדון בתובענה נתונה לבית המשפט המחוזי והורה על העברת התובענה מכוח סעיף 79 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984.

1.     הרקע לתובענה:

(א)   המבקשת היא תאגיד סטטוטורי שהוקמה ופעלה מכוח חוק רשות הנמלים והרכבות, תשכ"א-1961 (להלן: " החוק") כשתפקידיה היו, בין היתר, תכנון, פיתוח, הקמה ותחזוקה שוטפת של מסילות הברזל במדינה. במסגרת תפקידיה אלה, ובהתאם להחלטת ממשלה, הכינה המבקשת תכנית תוואי למסילת רכבת פרברים (מח/113) (להלן: " התוכנית") המיועדת לשרת את יישובי השרון הצפוני. תוואי מסילת רכבת זה עובר במקרקעין נשוא התובענה.

(ב)    המשיבה, ילידת שנת 1926, היא החוכרת והמחזיקה במקרקעין, עליהם אף בנוי ביתה מזה כחמישים שנים ושם היא מתגוררת. שטחם הרשום של המקרקעין הוא 4,440 מ"ר ומכוח שני צווים (להלן יחדיו:- " הצווים") הופקעו הם בשלמותם לטובת כביש 531 ורכבת הפרברים:-

(אא)   צו הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) (צומת (מחלף) סוקולוב, כפר סבא), התשנ"ה-1995, שפורסם ברשומות ביום 29.6.95 ושהוצא מכוח סעיף 3 לפקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943 (להלן:- " הפקודה") לצורך חיבור כביש 531 עם רחוב סוקולוב בהוד השרון (להלן:- " צו ההפקעה לכביש").

(בב)   צו הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) (מסילת ברזל בקטע פתח תקוה, דרום השרון, הוד השרון, כפר סבא), התשנ"ח-1998, שפורסם ביום 13.8.98 ושהוצא אף הוא מכוח סעיף 3 לפקודה (להלן:- " צו ההפקעה למסילת הברזל").

כן חלה על המקרקעין תוכנית מח//54/ג' המתווה את תוואי כביש 531.

(ג)    כיום, פועל מטעם המבקשת ומשרד התחבורה קבלן המבצע את עבודות הפיתוח באזור המקרקעין נשוא התובענה, אך המשיבה מחזיקה עדיין במקרקעין ולכן הוגשה תובענה זו למסירה מיידית של החזקה.

2.     טענות המבקשת

(א)   המבקשת מצביעה על החשיבות הרבה בכינון רכבת הפרברים למדינת ישראל. רכבת זו צפויה לטענתה להקל על עומס התנועה הכבד מהפרברים למרכז הארץ ולהביא בכך לחיסכון רב במשאבים. לנוכח חיסכון צפוי זה, טוענת המבקשת, הרי שכל עיכוב בעבודות להקמת תשתית הרכבת עלול להסב נזק של מיליוני שקלים לציבור משלמי המיסים בעכבו את פתיחת צירי התנועה החשובים לציבור הרחב.

(ב)    המבקשת מוסיפה וטוענת כי מהות המחלוקת בין הצדדים היא כספית גרידא, מחלוקת באשר לגובה הפיצוי לו תהא זכאית המשיבה עם פינויה מהמקרקעין, מחלוקת שאך בגינה מסרבת המשיבה לאפשר תפיסת החזקה במקרקעין. לשיטת המבקשת, אותה היא תומכת בפסיקה, הסכמה לגובה הפיצוי אינה תנאי לפינוי המקרקעין. לטענתה, לבית-משפט שמתבקש ליתן צו למסירת חזקה במקרקעין, שיקול דעת מצומצם, מאחר  שמטרת ההכרח לפנות לבית המשפט לשם קבלת צו שכזה היא שהרשות הרוכשת חזקה במקרקעין לא תעשה דין לעצמה ותיכנס בכוח לנכס המופקע, תוך הפרת הסדר הציבורי.

(ג)    בתובענה עצמה הסתפקה המבקשת בטיעון שלפיו נתונה לה סמכות לקנות חזקה מיידית במקרקעין שלגביהם פורסם צו מכוח הפקודה, ושסירוב המשיבה לפנות המקרקעין מסב נזק כבד לקופת הציבור.

(ד)    במהלך הדיון, חלו בעמדת המבקשת שינויים, והיא החליטה שבשלב הראשון תהיה מוכנה להסתפק בקבלת החזקה רק בחלק מהמקרקעין, חלק שאינו כולל את בית-המגורים, באופן שיאפשר את המשך החיים בבית. המבקשת טוענת כי בנכונותה זו היא מותירה למעשה למשיבה לקבוע את שלבי תפיסת החזקה במקרקעין, כדי לצמצם ככל האפשר את הסבל שנגרם למשיבה ולאפשר לה תקופת התארגנות. לטענת המבקשת, ניתן יהיה לגור בבית גם לאחר תחילת העבודות בשאר המקרקעין, זאת לנוכח חוות-דעת של מומחית אקוסטיקה מטעמה, וכן על-סמך שומה שהגיש שמאי מקרקעין מטעמה (להלן:- " חוו"ד השמאי"), ממנה עולה, לטענת המבקשת, כי בניגוד לטענת המשיבה לא כל שטח המקרקעין עומד להיות מופקע.

(ה)   המבקשת הביעה לאורך כל שלבי הדיון, ואף לפני כן, נכונות לשלם למשיבה את סכום הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת, ללא דיחוי.

(ו)    כנגד הטענות שיפורטו להלן, שמעלה המשיבה נגד חוקיות הצווים וההפקעה, טוענת המבקשת שהן לוקות בשיהוי, באשר המשיבה ישבה, לטענת המבקשת, בחיבוק ידיים ולא העלתה טענותיה נגד הצווים במהלך השנים שחלפו מיום הוצאתם. עוד טוענת היא כי צו ההפקעה למסילת הברזל נדון בבית-המשפט הגבוה לצדק וזה דחה טענות זהות לאלו המועלות כאן.

(ז)    ראוי לציין כי המבקשת התייחסה בסיכומיה בהרחבה לטענות שהושמעו על-ידי ב"כ המשיבה בעל-פה בעת הדיונים שלפני, אך שלא הובאו במסגרת סיכומי המשיבה ומשכך ניתן להניח שנזנחו, מאחר שלא פורטו ונטענו אך בעלמא.

3.     טענות המשיבה

(א)   בטענתה העיקרית והמשמעותית ביותר תוקפת המשיבה את עצם חוקיותם של הצווים, מכוחם כאמור מופקעים המקרקעין. לטענתה, הצווים נחתמו טרם אישור תוכניות המתאר הרלוונטיות לאזור, החלות על המקרקעין, ובנוסף, צו ההפקעה לכביש הוצא לפני אישור תכנית מח/54/ג' ואילו צו ההפקעה למסילת הברזל הוצא לפני אישור תכנית מח/113. משכך, טוענת המשיבה, לוקים הצווים באי-חוקיות ודינם בטלות. לשיטת המשיבה, הפקעה שנעשית כיום מכוח הפקודה (דבר שלשיטתה אינו ראוי ו/או חוקי לכשעצמו), חייבת לעמוד בהוראת המעבר שבסעיף 277ז לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן:- "חוק התכנון והבנייה"). בהוראה זו התכוון המחוקק, לדעת המשיבה, להחליף את הליכי החירום שבפקודה המנדטורית בהליכים מבוקרים ומודרניים יותר לאישורן של תוכניות דרכים ומסילות ברזל. המשיבה טוענת כי על ההפקעה להיבחן ו/או להתבצע אך ורק בהתאם לחוק התכנון והבנייה, המבוסס על איזון ראוי בין האינטרסים השונים - האינטרס הציבורי מול זכותו של הפרט להגנה על קנייננו, זכות חוקתית לנוכח סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן:- "חוק היסוד"). המשיבה מוסיפה וטוענת כי דינם של הצווים בטלות אף בשל אי הלימתם את חוק היסוד לכשעצמו. לשיטתה, לנוכח קונסטרוקציה זו באשר לחוקיות הצווים, גם אם דינם אינו בטלות, עובר, לכל הפחות, נטל השכנוע אל המבקשת כי הצווים בדין יסודם, נטל שלטענתה לא הורם.

באשר לטענות המבקשת שלפיהן טענות המשיבה לעניין חוקיות הצווים נדחו כבר בפסיקת בית-המשפט הגבוה לצדק, טוענת המשיבה כי בפסיקה, עליה מסתמכת המבקשת בטענותיה, לא נקבעו ממצאים פוזיטיביים ולא הוכרעו הפלוגתאות לגופן, ומשכך פתוחה הדרך לפני בית-משפט זה להכריע בעניין.

(ב)    המשיבה גורסת שהמבקשת אינה זקוקה למקרקעין נשוא התובענה בדחיפות לה היא טוענת ושאותה לא השכילה להוכיח. ראיה לטענה זו היא שינוי עמדת המשיבה באשר לשטח הנדרש כעת, להבדיל מהפקעת הקרקע כולה, שינוי שהתרחש במהלך הדיונים שלפני ואותו רואה המשיבה כשינוי והרחבת חזית משפטית באופן שאינו הולם הליך של המרצת פתיחה ושמטיל צל כבד על כוונות המבקשת, תום ליבה וזכותה לבקש סעד מבית-המשפט.

(ג)     המשיבה טוענת עוד כי אין המדובר במחלוקת כספית גרידא כטענת המבקשת - המשיבה מתנגדת לעצם פינויה מבית-מגוריה, פינוי שמשמעותו, לנוכח גילה המתקדם, חמורה במיוחד לדידה. חומרה זו מוצאת ביטויה בניתוק המשיבה מכל אורחות חייה ושורשיה, ללא אפשרות להשיב חייה למסלולם התקין בעתיד. עם זאת, ומבלי להסכים לעצם הפינוי, טוענת המשיבה כי מאחר שעתידה היא לאבד, לצד בית מגוריה, את חברותה וזכויותיה באגודה השיתופית כפר מל"ל (להלן:- "המושב"), באשר זו מותנית, לפי תקנון המושב, במגורים בפועל בשטח המושב, הרי שאין ההצעות שהוצעו לפיצויה הולמות את הנזק הצפוי לה.

 (ד)   המשיבה מוסיפה וטוענת כי המבקשת לקתה בהצגת העובדות שבמחלוקת לבית-המשפט, בין היתר - בנושאים הבאים:

(אא)   בהגישה תצהיר תמיכה להמרצת הפתיחה שנסתר בהמשך, לשיטת המשיבה, רובו ככולו.

(בב)   בהגישה שרטוט שגוי באמצעות אדם שלא ערכו ואינו בקיא בו, כמסתבר לטענת המשיבה מהדיונים שהתנהלו לפני.

(גג)     בניסיון "להגניב" ראיות לתיק בית-המשפט - למשל, בהגישה בקשה לזירוז הדיון שבמסגרתה הובאו ראיות חדשות לכאורה לפני בית-המשפט, תוך התעלמות מכללי הפרוצדורה וזאת בניסיון לבצע מקצה שיפורים הכרחי לכאורה, בשל אי הלימת הליך של המרצת פתיחה את המחלוקת נשוא התובענה.

(דד)   בהגישה מפות ההכרזה על הצווים לבית-המשפט באופן שמנע חקירתם הנגדית של עורכי המפות ובעלי התפקיד שהיו אחראים בפועל על ההכרזות לפי הצווים ועל התוואי שלהם.

(הה)   באשר לחוו"ד השמאי, טוענת המשיבה שזו אינה רלוונטית למחלוקת וכי אינה מבטאת תחום מומחיותו של השמאי כיוון שנעדרת היא למעשה שומה כספית. לטענת המשיבה, כל מטרתה של חוו"ד השמאי היא להכניס לתיק בית-המשפט נתונים ומסמכים, אשר השמאי קיבל מגורמים אחרים, והמבקשת, במקום להעידם, ביכרה להגישם באמצעות השמאי. מכאן, שיש לשיטת המשיבה לפסול חוו"ד שמאי זו.

(ה)   באשר לטענות המבקשת בעניין שיהוי ובעניין סמכות בית-משפט זה לדון בחוקיות הצווים, טוענת המשיבה כי דוקטרינת השיהוי, הדיונית בעיקרה, מכוונת כלפי התובע, הדורש סעד מבית-המשפט ולא כלפי הנתבע, ובכל אופן, לטענת המשיבה, עשתה היא לאורך השנים ככל אשר לאל ידה כדי למנוע "רוע הגזירה". באשר לסמכותו של בית המשפט זה לדון בטענות המשיבה, טוענת המשיבה כי מדובר בטענת סרק, לנוכח העברת הדיון לבית-משפט זה מבית המשפט השלום, על-אף שגם המשיבה הייתה בדעה כי התובענה מתאימה להתברר בבית-המשפט הגבוה לצדק.